פלאפון תקשורת בע"מ נ' עבד אל חי

החלטה

זו התנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב, אשר הוגשה ביום 6/1/2010.

התובעת הינה חברה בע"מ העוסקת בין היתר בשיווק והתקנת מכשירי רדיו וטלפון סלולאריים וכן במתן שירותים למכשירים אלה.

כתב התביעה מציין, בין היתר, כי הנתבעת חייבת לתובעת סך של 2,805 ₪ בגין הוראות הקבע שמסרה, ולא כובדו.

עוד מציינת התובעת, כי מהסך המפורט הנ"ל הופחת סך של 711 ₪ בגין תשלום ששולם על חשבון החוב ולפיכך קרן החוב עומדת על סך של 2,113 ₪.

לסך הנ"ל מצטרפות הוצאות גבייה בסך של 465 ₪ להן זכאית התובעת מכוח ההסכם שצורף לתביעה, וכן הפרשי הצמדה וריבית בסך 109 ₪. סכום החוב על סך 2,687 ₪.

הנתבעת, בהתנגדותה, מודה באמור בסעיפים מס' 1,2,3,4 לכתב התביעה, בהם מפורט כי הנתבעת התקשרה עם התובעת בהסכם לקבלת השירותים, ולשם ביצוע התשלום חתמה על הוראת קבע לחיוב חשבונה בבנק.

הנתבעת מכחישה את האמור בסעיף 5 לכתב התביעה, (סכום החוב הנתבע) בציינה, כי ב- 05/09 קיבלה הודעה בגין אי כיבוד הוראת קבע שחזרה בסך 692 ₪.

בתאריך 24/5/09 שילמה הנתבעת את השובר שנשל אליה.

בתאריך 5/09 קיבלה הנתבעת דרישה מטעם המשיבה לתשלום חוב בסך 3,290 ₪.

הנתבעת מציינת, כי שילמה את כל הנדרש ממנה ואין כל זכות למשיבה לדרוש כל תשלום נוסף לרבות הוצאות גבייה, ולטענתה שילמה את המוטל עליה ולא נותר כל חוב שהוא.

ביום 19/12/10 התקיים דיון במעמד הצדדים. מהחקירה הנגדית עולה, כי המבקשת, גב' מונא עבד אל חי, ידעה כי הוראות קבע שהתחייבה בהן, לא כובדו, וכי היא מאשרת שגם החשבונית של חודש 02/09 חזרה מסיבת אין כיסוי מספיק.

עוד עולה מהחקירה, כי המבקשת לא ידעה אודות חשבונית בסך 227 ₪, כאשר שילמה את החשבונית בסך 692 ₪.

ב"כ המבקשת סיכם, כי המבקשת קיבלה דרישה לתשלום בסך 692 ₪ ושילמה ביום 24/5/09 ועובדה זו גם נטענת בתצהירה. עוד מציינת המבקשת כי חוץ מתשלום זה, לא הגיעה אליה שום דרישה נוספת, וכי המשיבה שלחה עוד דרישה של 3,290 ₪.

לטענת המבקשת, המשיבה מסתמכת על 3 חשבוניות כפי שצורפו, ואין כל פירוט לחשבוניות. המבקשת טוענת כי אכן הייתה חייבת 692 ₪ שזה כולל 270 ₪ ומעבר לזה אין היא חייבת דבר.

ב"כ המשיבה מסכם, כי ביום 3/5/09 נשלח מכתב הדרישה לידי ב"כ המשיבה, שם נקבע בסעיף 3 כי המבקשת נדרשת לשלם סך של 3,290 ₪. במכתב אף צוינו החשבוניות שלא שולמו, עוד מציין כי המבקשת שילמה למשיבה ביום 24/5/09, כפי שנטען בסעיף 8 לתצהירה, כלומר 20 יום אחרי שהיא קיבלה דרישה המפרטת מה עליה לשלם למשיבה.

המשיבה מסכמת, כי הסכם שנחתם בין הצדדים קובע במפורש מה קורה במצב בו המבקשת אינה עומדת בתנאי ההסכם, ומפנה את ביהמ"ש, לסעיף 8 להסכם ההתקשרות שצורף לכתב התביעה, הקובע כי במקרה של הפרת התחייבות יהא על המבקשת לשלם למשיבה דמי יציאה, כמו כן, יהיה עליה לשאת בתשלום עבור יתרת המכשירים. המבקשת לא התייחסה למכתב הדרישה שנשלח אליה, ולא טרחה להתייחס לסכומים המפורטים בכתב התביעה.

ב"כ המבקשת משיב לסיכומי ב"כ המשיבה, כי גם אם נראית ההגנה מפוקפקת בשלב הבקשה, אין לנעול את שערי ביהמ"ש בפני נתבע המעוניין להוכיח את הגנתו. ההגנה של המבקשת אומרת, אני שילמתי ואיני חייבת עוד. המבקשת עברה לחברה אחרת.

עת נדונה בקשה לרשות להתגונן, די לנתבע אם יראה הגנה לכאורה. אין בודקים בשלב זה כיצד יצליח להוכיח את הגנתו ואין בודקים את טיב ראיותיו.

טענת המבקשת, אשר נטענה לראשונה בסיכומיה, כי היא אינה חייבת דבר, כיוון שהסתמכותה על כך שעברה לחברה אחרת, ולכן אותה חברה היא זו שצריכה לשאת בחובה, אינה מהווה הגנה לכאורה בכלל, וממילא לא באין זכר לטענה זו בבקשת ההתנגדות,בפרט.